לפני שהעתיד עוד רגע פה, אנחנו מתפנים ומצטרפים לסיכומי שנת 2017.

מחכה לכם פה רשימה של הטוב שבטוב מאלבומים הלועזיים עם דגש עם עולמות האינדי והאלטרנטיב שהוצאנו בשנה אחרונה. (בחירות מגזינים ובלוגים נחשבים מצורפות מתחת לכל כותר) כמו בכל שנה לצד מניות בטוחות כמו האלבומים החדשים והמצוינים של FATHER JOHN MISTY וKEVIN  MORBY שמככבים בסיכומי שנה רבים תמיד כיף לראות גילויים חדשים כמו  MOSES SUMNEYו JULIE BYRNE שהצליחו לחלחל לרשימות רבות ולא פחות ללב ולאוזניים של אנשים.

שווה לנצל את ההזדמנות ולראות אם פספסתם משהו בדרך.

היה כיף מאוד ואיזה מזל שיש מוזיקה.

תהנו!

תודה!

---

אם אתם מנויים על אפל מיוזיק, הכנו לכם פסקול שילווה את הקריאה

---

 

FATHER JOHN MISTY - PURE COMEDY

(SUB POP)

 

THE SUNDAY TIMES #1

#3 PASTE

#4 BBC RADIO

#4 VINYL ME, PLEASE

#4 NME

#7 Q MAGAZINE

#13 UNCUT

#16 THE GURDIAN

#17 POP MATTERS

#19 ROLLING STONE

 

תוך פחות מעשור הפך בחור אלמוני (עם שם משפחה של רופא שיניים שעשה עליה) ממתופף אלמוני שנטש להקה שנועדה לגדולות לאמן שמקיים הלכה למעשה את משנתו המוזיקלית ומטשטש לחלוטין את הקו הדמיוני שנמתח בין אינדי לרוק ופופ.

לא בכדי Father John Misty הוא כיום השם הגדול ביותר של חברת התקליטים המשפיעה סאב פופ ואחד אמני האינדי הנערצים בעולם. ואין זה פלא שכשהוא משחרר לרשת שיר מהאלבום החדש שלו -  בחמת זעם ועל-דעת עצמו בלבד  - כמחאה על בחירתו של דולנד טראמפ, הלייבל  מסתפק בלעקם את האף על חוסר התיאום הבוטה ורץ לכבות את השריפה הוויראלית המשתוללת.

ובכלל, הפרובוקציות אמנם רודפות ומלוות את Father John Misty בכל עת, אך היצירות שלו מהדהדות חזק יותר והופכות אותן בנקל לרעשי רקע בלבד. כך היה ב-Fear Fun מ 2012 ו- I Love you, Honeybearמ-2015, וכך גם יהיה עם Pure Comedy - אפוס דקדנטי על אנושיות גוועת בעידן בו נִרְאוּת והישרדות הן חזות הכל. לשם כך, הוא טווה סיפור דמיוני ומלווה אותו בבלדות פסנתר מהורהרות שחושפות, מעבר לדברי התוכחה והאמירות הפוליטיות, מלחמת התשה בין אמן מבריק לנפשו המסוכסכת.

קשה לקבוע מי מנצח בסוף, אז רק נזכיר שלא רק שבמלחמה אין מנצחים. אבל עם שלושה-עשר שירים ישירים שהולכים על כל הקופה – ולא נופלים ברמתם ואף מאתגרים את היצירות הגדולות ביותר של רנדי ניומן, אלטון ג'ון, הארי נילסון וג'ון לנון הי"ד -  Father John Misty פשוט לא יכול להפסיד.

 

בכלל לא מצחיק:

 

עוד מבט לחדשות:

 

תנו למות בשקט:

 

בידור זה רצח:

---

 

SLOWDIVE - SLOWDIVE

(DEAD OCEANS)

 

#2 LOUDER THEN WAR

#3 YAHOO MUSIC

#3 TIME OUT NEW YORK

#5 CONSEQUENCE OF SOUND

#11 UNCUT

#12 POP MATTERS

#15 STEREOGUM

#16 PASTE

תעשיית המוזיקה אוהבת אלבומי קאמבק. לכן, רובם גם לא מוצדקים ומטרתם (הלא מוצהרת) היא לשמש כמטחנה נסתרת של כסף לטובת תוצר בינוני ומיותר. בהתאמה, המעריצים הנלהבים שממהרים לצרוך ולרכוש אותם מתאכזבים ונוטים להמעיט בחשיבותם, להתכחש אליהם או חלילה לשייך אותם לדיסקוגרפיה האיכותית והמוקדמת של שנות השיא של אותם הרכבים "מתקמבקים" בתירוץ לא משכנע שכל חברי הלהקה התחלפו, הזדקנו, התחרשו וכו'.

אבל אפשר גם אחרת. אלבום הקאמבק של Slowdive הבריטיים, הראשון שלהם מזה 22 שנים, הוא כזה שמפיח חיים חדשים במילה המשומשת והמרגיזה הזו. לא רק שלא מדובר בעוד חבורה של מוזיקאים שבעים שבאה לעשות סיבוב על הארנק שלכם, אלא שהאלבום החדש שלהם שומר על המוניטין הגבוה של השלושה שקדמו לו - Just for a Day  (1991), Souvlaki (1993) ו- Pygmalion(1995) – ואף מוסיף נדבך שאפתני  לשוגייז הקריר והדרים-פופ הסגפני שאפיין את הצליל שלהם. לא שהיה חסר להם מזה כבר בתחילת שנות ה-90, עת היו חלק מ"הסאונד של קריאיישן" - חברת התקליטים המיתולוגית שבין האמנים שייצגה ניתן היה למצוא את House of Love, מיי בלאדי וולנטיין ו-Ride (וגם את פריימל סקרים של סקרימדליקה בהמשך גם את אואזיס) – אלא שחרף ממדי ההשפעה העצומים של ההרכב הזה, מסיגור רוס ועד Beach House, אף להקה לא הצליחה לנסח אווירה עגמומית, ציורית ומטהרת אך נטולת קתרזיס מרצון כמו של Slowdive. במובן הזה, חשיבות החזרה של Slowdive לפעילות היא בסדר גודל של תחיית המתים, משום שהיא ממלאת את הוואקום האדיר שנוצר אחרי שהתפרקה ונעלמה. נכון שחברי ההרכב המשיכו לפעול כל הזמן – בין אם ב-Mojave 3 או באלבומי סולו של רייצ'ל גוסוול וניל הלסטד – אך נעדר מהם אותו הצליל המאופק, הממסך והנוסטלגי שייחד אותם והעשיר את המוזיקה האלטרנטיבית בשש השנים התמימות והמעטות שפעלו. באלבום החדש, הצליל הזה הוא גם חשוף ואמוציונלי מתמיד ולכן, יותר משמדובר באלבום קאמבק, Slowdive של Slodwdive היא יצירה מכוננת חדשה של רוק אווירתי, ובוהק למרחקים שתחזיר עטרה ליושנה, תגלה את Slowdive והשוגייז של שלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 לקהל חדש שלא הכיר אותם בזמן אמת וגם לא בדיעבד. וכעומק ההשפעה שתחלחל בעקבותיו, כך עומק הצלילה אל תוך האלבום המושלם הזה.

 

כוכב נודד:

 

עסקת חליפין משתלמת:

---

 

MOSES SUMNEY - AROMANTICISM

(JAGJAGUWAR)

 

#1 BANDCAMP DAILY

#3 THE NEW YORK TIMES

#5 CLASH

#6 PITCHFORK

#7 VINYL ME, PLEASE

#10 SPIN

#12 CONSEQUENCE OF SOUND

#14 NPR MUSIC

#19 STREOGUM

 

זה כבר כמה שנים שה-R&B החדש מחלחל לכל חלקה טובה של תעשיית המוזיקה ועם ההתבססות המפתיעה שלו דווקא בסצנת האינדי העכשווי נדמה שהוא שובר שיאים חדשים של איכות כמעט בכל פעם שאלבום חדש שכזה יוצא לאור.

הפעם תורו של מוזס סאמני להעלות את הרף. אלבום הבכורה שלו ב-Jagjaguwar (לייבל האינדי בו חתומים בון איבר ודינוזאור ג'וניור) הוא שתי וערב של מוזיקת נשמה ופולק שמלווים בעיבודים עשירים ומינימליסטיים כאחד שטוענים אתAromanticism , אם נתייחס רגע לשמו המתחכם, בארומה של רומנטיקה אווירתית, אך  ממש לא קיטשית עם דימויים אוטומטיים של נרות ויין, אלא  כזו שהיא סתורה, מודחקת ותרה בעצלתיים אחר רגשות עצורים שמשתוקקים להתפוקק כל אימת שהם מאותרים וסאמני בא לתת להם ביטוי בקול ציפור הנפש הענוג שלו שנשבר ומתחבר חדש כל פעם באופן אחר.

דמיינו את Thundercat (שמנגן באס בשני שירים) חובר ל-Sampha, בילי הולידיי, טרי קאלייר, ג'ימי סמית', בון איבר ופרנק אושן כדי לכתוב את הפסקול לעונה האחרונה (או הבאה?) של טווין פיקס והרי לכם יצירה מופתית, חדשנית, נועזת ולא פחות חשוב – מתקשרת באופן רציף ועל טבעי עם מי שמתמסר לה.

ואז מתמכר. לנצח.

אובדן ושלמות:

 

מריבה ונחמה:

 

אני לא זמין:

---

 

WAXAHATCHEE - OUT IN THE STORM

(MERGE)

 

#8 STREOGUM

#10 THE A.V CLUB

#14 ROLLING STONES

#18 PASTE

#13 PITCHFORK BEST ROCK ALBUMS

 

אינדי רוק ופופ מקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים ומניבים תוצאות מספקות באלבום החדש והרביעי במספר של Waxahatchee, שלא ברור למה קראה לעצמה על שמו של ערוץ נחל באלבמה (עם כל הכבוד לזה שהיא גדלה שם ולתקדים ההיסטורי שיצר קוקו מאילת).

אבל אם נניח לצורך הבלתי נשלט להבין כיצד להקה או אמן מעניקים לעצמם שם במה (רדיוהד?! באמת קראתם לעצמכם ככה באופן מושכל?) ונתרכז במה שבאמת חשוב אז הרי שלא נסתיר את התלהבותנו מהאיזון המושלם בין רוק גיטרות מעורר שלעתים קרובות הופך לאקוסטי ועגמומי לבין לחנים שהמתקתקות שלהם רק מכסה על מילים לא פשוטות שמתגלגלות על הלשון בקלילות, אך למעשה מתארות התחפרות פנימית אל תוך נפש פגועה, ואז החצנה של רגשות בעקבות פרידה כואבת, באופן שמזכיר סינגר-סונגרייטריות דומות שלא חוששות מדיסטורשן כמו אנג'ל אולסן או קורטני בארנט, בעודן מרפדות אותו בחיוך מעושה ומתיקות מרירה. בהקשר הזה ראוי לציין את Fade, שיר הסיום ב-Out of the Storm בו Waxahatchee מתארת איך היא צופה בעצמה נעלמת, דוהה ומתעמעמת על רקע פריטת גיטרה ישנונית. עומקם של הדברים שהיא מביאה לחזית נטמע היטב וגם התובנה שבסופו של האלבום הבדידות חונקת את הצחוק.

---

 

JULIE BYRNE - NOT EVEN HAPPINESS

(BA DA BING!)

 

#9 SPIN

#14 UNCUT

#20 STEREOGUM

#27 PASTE

#28 MOJO

#37 PITCHFORK

 

אם לכל שנה יש את אלבום הפולק הבולט שלה אז Not Even Happiness, האלבום השני של ג'ולי ביירן, הוא הטוען לכתר של 2017.  ביירן, ילידת באפלו שבמדינת ניו-יורק שחתומה על המילים והלחנים באלבום הזה, מרוויחה את המועמדות הזו ביושר ובהן צדק בזכות עיבודים עשירים ואווירתיים שמקשטים ברכות שירי פולק מינימליסטיים המתפוגגים באיטיות ונעטפים שוב בקולה הנוגה של ביירן, קול שמימי וקורן שהופך זיכרונות מעומעמים והתלבטויות פואטיות לשירים גלויי לב ששמים אותה בשורה אחת עם זמרות אייקוניות כמו ג'ודי סיל, אן בריגס, קרן דלטון וג'ולי קרוז, או חדשות יותר ומרגשות לא פחות כמו שרון ואן אטן או אנג'ל אולסן. אבל לשיאה היא מגיעה בשירים המתעתעים שהיו יכולים להשתלב בטבעיות באלבומים המזככים של This Mortal Coil ואם היא (או חברת התקליטים שלה) לא תגיש מועמדות לפרס הדמיוני של "אלבום הפולק של 2017" אנחנו ככל הנראה נעשה את זה בשבילה.

 

טבעי:

 

מרגיע:

 

ממיס:

 

הלך הכסף:

 

דקלום של ייסורי מצפון:

 

המנון פרידה אישי:

---

 

KEVIN MORBY - CITY MUSIC

(DEAD OCEANS)

 

#7 THE LINE OF BEST FIT

#13 VINYL ME, PLEASE

#20 PASTE

#22 NME

 

קווין מורבי משחרר אלבום רביעי, ויחד עם החגיגות וההאזנות הראשונות מפציעה תובנה חדשה שנגזרת משם האלבום החדש: City Music הוא למעשה רשמית אלבום של  "אינדי אורבני"והוא ממשיך ליישם מגמות שכבר צצו בשלושת אלבומיו הקודמים ובראשם Harlem River שהוקדש לניו-יורק, אך חלחלו גם ל-Still Life ול-Singing Saw שהגיעו אח"כ. כך שלמעשה, "תהליך העיור" של קווין מורבי מתהווה בהדרגה, וב-City Music הוא מתחדד ומהדהד לכל אורכו כשברקע אפשר להבחין בהשפעות של "גיבורי רוק אורבני" דוגמת לו ריד, בוב דילן, פטי סמית', ג'ון קייל, מודרן לאברס, טלוויז'ן, ואפילו הסטרוקס של האלבום הראשון. ההגשה הצינית-מרירה, קולו הסדוק והמחוספס, הגיטרות עם הצליל הקוצני והרזה או הקאבר העצוב ל--Caught in the Eye הפרוע של ה-Germs משרתים את הקונספט הזה נאמנה וקווין מורבי חושף נופים אורבניים נסתרים מן העין, לא מייפה אותם, וכך הלכה למעשה מפיח חיים חדשים בביטוי שהשתרש, אורות הכרך, מבלי לגדוע את שורשיו.

עכשיו או לעולם לא:

 

הכרך הגדול:

 

הנה באה הרכבת וכולם נוסעים:

---

 

EMA - EXILE IN THE OUTER RING

(CITY SLANG)

 

3# DROWNED IN SOUND

ALL MUSIC BEST OF LIST 2017

 

אחרי הצלחה יחסית בזכות שילוב עכשווי בין אינדי-רוק, סינת-פופ ורעש, אריקה אנדרסון המכונה Ema, פרשה מרצון לטובת מגורים בדירת מרתף בשכונה מבודדת בפורטלנד. הריחוק והניתוק מהעולמות הטרנדיים שסחררו אותה בשיא ההצלחה ניכרים באלבומה החדש, ששמו מבטא את מיקומה הנוכחי כ"גולה מחוץ לזירה". הגליה נתפסת בצדק כהוצאה לפועל של אקט שלילי, גירוש והרחקה של אדם מהיכולת להחליט על חייו בהווה ובעתיד, אבל לפחות במקרה של Ema זה נשמע כמו הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לה.

למעשה, Exile In The Outer Ring הוא האלבום הבוגר והטוב ביותר שלה עד כה עם אחד-עשר שירים שנעים בין אלקטרוניקה חרדתית ושחורה כזפת לרוק אלטרנטיבי מרדני ופוליטי מתמיד, בלדות מפוכחות שנספגות בהרעשות בכל מיני דרגות שמטרתן כאילו לכסות על הווידויים החושפניים ש-Ema כופה על עצמה ושירי פופ מוחצנים דוגמת Down And Out הנוקב או Aryan Nation שמחטט בבשר החי כמעין שיר גאולה לקראת פעולה. מחוץ לזירה או לא, אם עד כה יכולתם להרשות לעצמכם להסתייג מ-Ema, ואתם אוהבים את ניין אינץ' ניילז, פי ג'יי הארווי, Lykke Li, Mitski ו-Du Blonde אז באלבום החדש היא הולכת לקום עליכם, להפתיע אתכם ולהכות את מי שיציץ לרגע במנה אחת אפיים.

 

המנון של ייאוש:

 

המנון לינשוף:

 

המנון לבעיה:

---

 

AFGHAN WHIGS - IN SPADES

(SUBPOP)

14# PITCHFORK BEST OF ROCK 2017

 

הרבה לפני שמישהו הרהר אם זה בכלל הגיוני או אפשרי, אפגן וויגס השכילו לחבר באופן טוטאלי בין רוק אלטרנטיבי מיוסר למוזיקת נשמה מרפאת.

בהתחשב בכך שבהמשך הם גם פיצחו את הנוסחה באופן מוחלט כבר לפני כמעט חצי יובל עם "ג'נטלמן", אין זה פלא ש-In Spades, האלבום החדש והשמיני שלהם הוא אחד האלבומים הטובים ביותר של ההרכב הוותיק, שההתפלשות הפנימית שלו רק ממשיכה להתגבר ככל שהשנים נוקפות בעוד הלהקה מפתחת זן חדש של אותנטיות רגשנית. גרג דולי מתפייט ב-In Spades, כמו זמר נשמה שהפך למהמר כפייתי שמאבד את כל מה שאי פעם היה לו, אך נותר רומנטיקן נצחי ונהנתן חסר תקנה, בעוד הגיטרות הפטליסטיות, כלי הנשיפה הרוטטים בסחרור וחטיבת הקצב, שמותחת ללא הרף עם מנגנוני השהייה מכשפים, מעלים או מורידים אותו בהתאם למצבו הנפשי. ומכיוון שמצב הנפש הוא מוטיב מרכזי במוזיקה המצמררת של אפגן וויגז ובמילים המטהרות של דולי, אפשר גם לקבוע בנחרצות שהם מחרפים את נפשם באומץ וכנות מעוררת הערצה באלבום יוצא דופן בדיסקוגרפיה שלהם, משום שהצורך של העוצמות הרגשיות בו להתעמר בעצבים חשופים ונחשפים הוא הישרדותי במהותו, מה שהופך אותו לאלבום טעון, תובעני וטובעני בו-זמנית. ותוך כדי האזנה, גם לקלאסיקה חדשה משמיעה ראשונה.

 

ואלבומים כמו In Spades צריך לשמוע מהתחלה עד הסוף:

---

 

THE WEATHER STATION - THE WEATHER STATION

(PARADISE OF BACHELORS)

CD

 

#4 UNCUT

#1 EXCLAIM FOLK BEST OF 2017

 

אין דרך טובה יותר להכריז על עונת מעבר מאשר אלבום חדש של מוזיקאית שמכנה את עצמה "תחנת מזג האוויר".

ובמקרה הספציפי הזה, העיתוי הסתווי של תמרה לינדמן - ששמה נפשה בכפה בתוך התחנה הזו – הוא לא פחות ממושלם עם אחד-עשר שירים שכל אחד מהם הוא גילוי לב פואטי, רהוט ומלא תקווה ועם זאת מודע לעצמו. מבחינה מוזיקלית, אפשר לטעון בוודאות שתחנת מזג האוויר של לינדמן מזהה את  הרוח הטובה ששורה עליה מבחינה ווקאלית ולירית מטעמן של סינגר-סונגרייטריות אייקוניות כמו ג'וני מיטשל או ריקי לי ג'ונס. ועם רוחות כאלה, מי אנחנו שנלין על התחזית שתחנת מזג האוויר מלחינה בכזו רגישות?

 

30 ומישהי:

 

גוזרת ושומרת:

---

 

DESTROYER - KEN

(DEAD OCEANS)

 

#16 SPIN

 

הנה תגלית: Ken הוא כבר האלבום השנים-עשר של דן באייר המכנה עצמו Destroyer כבר יותר מ-22 שנים.

והנה עוד תגלית: Ken גם שימש את Suede כשם זמני ל-The Wild Ones, אחד השירים הגדולים ביותר של הלהקה הבריטית ולדעתו של הדיסטרוייר גם אחת הבלדות הגדולות ביותר בשפה האנגלית במאה השנים האחרונות.

נשמע לכם טריוויאלי ולא מספיק חשוב? ייתכן, אבל מבחינת באייר הידיעה הזו הייתה זו לא פחות מאשר התגלות רוחנית שהעניקה לו את ההשראה להקליט את האלבום המדובר. והשאר, ככל הנראה, ירשם בדפי ההיסטוריה. אז כן, Ken הוא ככל הנראה "האלבום הבריטי ביותר של Destroyer", אך יחד עם זאת ומבלי לייתר את ההשפעה של השיר המדובר בפרט ושל Suede בכלל, כמו תמיד אפשר לזהות בצליל של Destroyer מושאי השפעה נוספים  - מדיוויד בואי וסיד בארט ועד גארי ניומן ו-New Order במעין שילוב מוזר בין פולק, גלאם-רוק מינורי וסינת'-פופ אווירתי תחת מעטה של אינדי-רוק שמתרפק על העבר וכמו כן אין רגע דל, אין משפט שלא נטען באינספור משמעויות ויותר מכל יש שפע של עומק רגשי אך זוויתי, סקרני ואקזיסטנציאלי באופן שבו דן באייר חווה את המציאות ומתרגם אותה למילים וצלילים. מרתק, מלנכולי ואפלולי מתמיד? לא נכחיש זאת! 

 

אפור גשום:

 

בוקר לח:

 

אז למה לא אמרת שלום?

---

 

THEE OH SEES - ORC

(CASTLE FACE)

 

#22 PASTE

#24 MOJO

 

עברה רק שנה מאז האלבום האחרון, אבל בהתחשב בהספק האדיר של Thee Oh Sees זה הרגיש כמו נצח. והנה זה קורה שוב, אלבום חדש של גראז'-רוק אלוהי ופסיכדליה נוטפת גרוב מכוכב אחר עם הגיטרות המרעננות והמרטשות ביותר שאפשר לשמוע כיום מהרכבים שעושים לילות כימים במעין מרוץ חימוש דמיוני אל עבר הצליל הנשגב.

והצליל הזה, ככל שהוא נתמך ע"י שירים קליטים שכבר לא ברור מאיפה ג'ון דווייר שולף אותם, הופך בהדרגה ליותר חצוף, חד, מורכב וערפילי ומותיר את המאזין בתדהמה המוחלטת, במיוחד על רקע האינטרפרטציה הקורצת לסיפורי הפנטזיה על גובלינים, יצורים בדיוניים ומרושעים והניגוד האפקטיבי בין גיטרות מהירות וכמעט אלימות לקטעים אינסטרומנטליים, אווירתיים ופרוגרסיביים שהמילה פסיכדליה, על כל המשמעויות המוזיקליות והנפשיות שנגזרות ממנה, פשוט כבר קטנה עליהם. זה לא "עוד" אלבום של Thee Oh Sees, אלא אבן דרך משמעותית נוספת בהיסטוריה שנכתבת על הרוקנ'רול של המילניום החדש ושהחלק של ג'ון דווייר וה-Oh Seesבה הוא נכבד, פנטסטי ומהפכני.

---

 

JAPANESE BREAKFAST - SOFT SOUNDS FROM ANOTHER PLANET

(DEAD OCEANS)

CD

17#  STEREOGUM

 

זה שנים ארוכות שהדיבור הרוקנ'רולי בשבחי הריחוף החללי מתחזק ומתגבש לכדי תוצאות מרהיבות. ספיריטואלייזד היטיבו לנסח את התובנה הזו לפני 20 שנה עם "גבירותיי ורבותיי, אנחנו מרחפים בחלל", אך עוד לפניו - וכמובן שגם אחריו - מוזיקאים רבים יצרו את החיבור בין צלילים למצב מנטלי שהעניקו את התחושה הנדירה של ההתנתקות מהקרקע. פעמים רבות הצורך הזה מקבל ביטוי דרך אלבומים שמעלים את המאזין להם השמימה בעזרת מערבולות משתוללות של רוק פסיכדלי, אך במקרים אחרים, דווקא צלילים רכים כמו אלה שמביאה מישל זאונר (המכנה את עצמה Japanese Breakfast) באלבום החדש שלה עושים את העבודה הנדרשת. תריסר השירים שבו נעים בין דרים-פופ מְצֹעָף ונוגה, סינת'-פופ אוורירי ואינדי-רוק שוגייזי ומתפנק שממקדים את החושים, מסיחים את הדעת ושולחים את המאזין להם להתרפק ולהתנתק מכל הבלי ההבלים היום-יומיים תוך כדי ריחוף פנטסטי, סינמטי ומטהר נפש.

 

יוצאים לדרך:

 

מכונאי מוטס:

 

נערי שובה אלי:

---

 

MAC DEMARCO - THIS OLD DOG

(CAPTURED TRACKS)

 

#12 ENTERTAINMENT WEEKLY

 

יש שיטענו שהקצב המסחרר והיומיומי שאנחנו חיים בו הוא כבר בלתי-אנושי. מהסיבה הזו צצים רעיונות כמו "תנועת ההאטה" שמבטאת כמיהה לחיים פשוטים יותר, דיגיטליים וחומרניים פחות.

מי שבטח התעצל לייצג את המגמה הזו (אבל איכשהו זה מה שיוצא לו) הוא מק דמרקו. באלבומו החדש הוא ממשיך ביתר שאת (יש פה סתירה לוגית, עמכם הסליחה) את מה שהתחיל באלבומו הקודם, Another One. או במילים אחרות: ברוכים הבאים לעידן העצל. כבר משם האלבום, This Old Dog, נוצרת התחושה שדמרקו, שחגג 27 שנים לפני שלושה ימים בערך, מתייחס יותר מתמיד אל עצמו. ייתכן שההצלחה המטאורית שלו (במונחים של אינדי, לא מדובר חלילה בג'סטין ביבר) הביאה אותו למקום הזה, אבל דבר אחד ברור: השירים הנוכחיים של דמרקו לובשים פיג'מה, מרגישים יותר נוח בנעלי בית והחליפו את אנרגיות הרוקנ'רול המחוצפות בצורך פנימי לרבוץ על הספה בסלון עם כוס תה או שאכטה ולהגות שירי כיסופים לשנת הצהריים תוך כדי בהייה בקיר או הרהורים חסרי תכלית תוך כדי התמסרות לחלומות בהקיץ. נשמע לכם משעמם? תשכחו מזה. מה שהופך את זה למעניין כ"כ – ומבדיל אותו מאינספור אמני אינדי יומרניים שמקליטים מוזיקה דומה - הן העובדות היבשות: בין אם אלה הגיטרות המנומנמות, תפקידי הקלידים שנוגעים ב-soulחמים ובצלילי אייטיז מעוננים, הפשטות של דמארקו שמשכנעת באופן  העצל שבו הוא שר, או מעל הכל: הלחנים הכובשים שלא נדבקים למוח כמו מסטיק לנעל. לא מדובר חלילה בלחני רוק מתקדם מורכבים יתר על המידה, אך גם לא בכאלה שניתן לזמזם משמיעה ראשונה. וטוב שכך. באותו הקשר של תנועת ההאטה, השירים ב-This Old Dog מתבשלים לאיטם, לוקחים את כל הזמן הם צריכים וממאנים לרוץ לשום מקום. כשהלחנים שלהם "נקלטים" מגיעה גם התובנה שלא כל שיר צריך לתפוס אותך משמיעה ראשונה. כל עכבה היא לטובה, יחי תנועת ההאטה וריספקט למק דמרקו על שינוי הכיוון המרשים בקריירה המוזיקלית שלו. גם בפעם הצליח לו בגדול, והוא בקושי היה צריך לקום מהכורסא בשביל זה.

 

זה כלב זה:

 

במפלס הנכון:

 

האבא הכי טוב בעולם:

---

 

NADIA REID - PRESERVATION

(BASIN ROCK)

CD

 

#2 MOJO

 

על-אף שהיא די שפכה את הלב והקרביים באלבום הבכורה, נדיה ריד לא מהססת לעשות זאת שוב ב-Preservation. לגיטימי לחלוטין מבחורה באמצע שנות ה-20 לחייה שמבינה כי שימור, או יותר נכון שימור עצמי, דורש מהנפש יותר תעוזה והקרבה עצמית מדריכה במקום. 

יחד עם זאת, ייאמר לזכותה של  הסינגר-סונגרייטרית הניו-זילנדית שהיא גם אינטליגנטית וגם רגישה דיו כדי לחסוך מכם את התיאור הגרפי של איברים פנימיים וחיוניים נשפכים החוצה בשטף של רגשות וכהרגלה עושה זאת באופן מרומז עם עשרה שירים שמאפשרים לה להתבונן היטב פנימה לטובת התפכחות בעודה מזמינה את המאזינות ומאזינים לה לבוא בעקבותיה. ריד מלווה את המסע הנפשי הפנימי הזה - ואת המילים המטלטלות שמחשבותיה ופיה מפיק המרגליות מייצר – בפולק אקוסטי פסטורלי, שמתרפק תמידית על הנופים הניו-זילנדיים האינסופיים, ובאינדי-רוק מעודן, אך גם מאוד מציאותי ומחובר לקרקע. ההשפעה של ג'וני מיטשל וקרן דלטון עדיין נוכחת, וההשוואה ללאורה מרלינג ושרון ואן אטן עדיין מתבקשת, אך ברקע אנחנו מזהים גם מגמה שקטה של התקרבות לפולק יותר פופי, כמו זה של זמרות דוגמת סוזן וגה או הרכב צורב תודעה ורגשות עמוקים כמו הקאובוי ג'אנקיז.

וזה יפה, צנוע ומרוסן ועם זאת גם מלנכולי, מהוסס ושוקע במחשבות קודרות. קצת כמו באלבום הקודם, יותר כמו החיים הפוסט-מודרניים עצמם.   

 

סימון מטרות:

 

קופסת שימורים:

 

שיר אהבה:

---

 

TIMBER TIMBRE - SINCERELY, FUTURE POLLUTION

(CITY SLANG)

 

#4 LOUD AND QUIET

 

הדיסטופיה כבר כאן, והיא מקבלת ביטוי מוזיקלי חושני ובוטה באלבום החדש והרביעי במספר של Timber Timbre הקנדיים.

אמנם מדובר בהרכב שתמיד היה סקרן ולא שגרתי, אבל מסתמן ש-Sincerely, Future Pollution הוא הנועז והביקורתי ביותר של Timber Timbre עד כה, כזה שנחוש להמחיש את הניוון החברתי והכאוס המאורגן שמשתלט בשקט חמקמק על העולם השפוי. והמוזיקה ש-Timber Timbre בוחרים לתיאור האי-יציבות המתהווה הזו היא בהתאם. לא קשה חלילה, אלא גרובית יותר מתמיד, נוצצת במובנים הגלאמיים של המילה אך אפלולית, בודדה ומלנכולית, מתוקה ומפתה אך למעשה מרירה וסגפנית, משרה אשליה של שלווה, אך מסוכנת וחודרת מתחת לעור, כמו שילוב מסחרר וחסר מנוחה בין רוקסי מיוזיק, The National, טוקינג הדס, Talk Talk, Air וטינדרסטיקס. או בשתי מילים: גרוב קודר.

 

בלוז וביבים:

 

גרוב, הונאה והונאה עצמית:

 

גלאם והספד לאנושות:

---

 

JOAN SHELLEY - JOAN SHELLEY

(NO QUARTER)

 

#5 UNCUT

 

בסה"כ שש שעות נסיעה הפרידו בין ג'ואן שלי לאולפן של ווילקו. ומשהגיעה לשם, יחד עם נתן זלצבורג יד-ימינה בשלושת אלבומיה האחרונים, חברה לג'ף טווידי, סולן וגיטריסט ווילקו, שיפיק לה אלבום בפעם הראשונה, בעוד זלצבורג מנגן כמו תמיד על גיטרה חשמלית ואקוסטית.

גם ספנסר טווידי, בנו המתופף של ג'ף, חבר לסשן ההקלטות הזה, טווידי האב ניגן בס וחשמלית, וג'ואן שלי, שלכבודה כולם התכנסו בלופט ההקלטות, נתנה משלה בקולה, בגיטרות וביוקלילי. כל זאת לטובת אלבום מצוין שבו אמריקנה שורשית של ילידת קנטאקי משתלבת בפולק אנגלי מהורהר שהחיבור הכה טבעי ביניהם מזכיר (למי ששכח) שארצות הברית של אמריקה הייתה מחולקת בשנותיה הראשונות לקולוניות בריטיות, ועל-אף שהיא מדינה עצמאית כבר כמעט 241 שנים ההשפעות הבריטיות טבועות חזק בפולקלור האמריקאי. שלי, כהרגלה, מעצימה את החיבור ההיסטורי דרך יכולותיה הקוליות שמשכנעות דווקא משום שהן חפות מכל אספריציות ווירטואוזיות וגדלותו מהחיים, ומשום שהדגש בהן הוא על אווירה חרישית, הגשה מינימליסטית, פשטות ומילים נוגעות ללב, רצף האלבומים המשובחים שלה יישמר גם הפעם.

 

שוויון נפש פראי:

ואף על פי כן:

 

קיבלתי את מה שרציתי:

---

 

HOMESHAKE - FRESH AIR

(SINDERLYN)

 

החיבור, שהפך לשגור לאחרונה, בין אינדי, פופ ו-R&B, ממשיך להשתכלל ולרתק גם כשיוצרים מחזירים אותו "הביתה", לאולפן המאולתר בסלון או חדר השינה, ונופחים בו רוח חדשה של רעננות.

Homeshake, פיטר סגר הקנדי ולשעבר חבר בלהקתו של מאק דמרקו, הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכך שחדשנות מוזיקלית והישגים מלאי השראה בתחום ההפקה יכולים להתקיים גם בז'אנרים כמוsoul  ו-R&B שלרוב מצריכים אולפן הקלטות מאובזר וסשניסטים עם ותק שמתקתקים עבודה.

אבל חשמל וגרוב זורם גם זורם בכפות ידיו העמוסות של Homeshake, שהשירה העצלה שלו היא ההיפוך המוחלט מיכולות ההפקה המעמיקות שלו שאותן הוא מנצל לטובת אלבום מבריק שכולו מוזיקת נשמה מרחפת, חולמנית ומעושנת, ובכל זאת מותירה אותו מרענן כמו "אוויר צח", שם האלבום שהוא בחזקת קריצה, אבל גם, לטענת Homeshake, נועד לטהר את המאזינים לאלבום ממחשבות שליליות. הצליח לו, והאלבום היפה הזה נשמע כמו הכלאה דמיונית בין אמנים שניגשו תמיד ל-soulו-R&B  בצורה יוצאת דופן - Blood Orange, Sade, פרינס, מרווין גיי ו-How to Dress Well הם רק חלק מהשמות שקופצים לראש במסגרת ההאזנה למדרון החלקלק הזה של גרוב מלטף כנוצה. ברשותכם, אנחנו נמשיך להחליק, אבל אתם יותר ממוזמנים להצטרף.

 

כל דבר:

 

צלצלי אלי כבר בתשע:

 

כי אחר כך אצא מי יודע מתי אחזור:

---

 

WIDOWSPEAK - EXPECT THE BEST

(CAPTURED TRACKS)

 

רגע לפני שהקיץ נגמר והלחות מאפסנת את עצמה לפחות לשנה ראוי ליהנות מהבריזה החולמנית שנושבת מכיוון ברוקלין – האלבום הרביעי והמצוין של Widowspeak.

קל מדי להשוות אותם שוב למאזי סטאר או לתייג אותם כלשונם (ולשביעות רצונם) כ-, cowboy grungeאבל מה שהופך אותם בעצם לאחת מהלהקות המענגות על פני כדור הארץ הוא אי אובדן התמימות במוזיקה הנוגה שלהם שרק הולכת ומתערסלת בתוך עצמה, פורשת מרצונה העצמוני מהעולם החופשי ומשמשת מקלט נפשי מגונן מכל הרוחות הרעות המשתוללות בחוץ. לשם כך נרקחו החומרים החיוניים שמרכיבים חוויה שכזאת – מאינדי-רוק סוער עם גיטרות שוגייז שמגששות דרכן באלה ועד דרים-פופ היפנוטי שמלטף ברכות נוסטלגית את הרקמה התת-עכבישית במוח – לטובת תשעה שירים אקספיסטיים אך תכליתיים שמנסחים את האיזון הנכון ביותר בין חושך, אור, שקט, רעש, מתחים נפשיים והפגתם עד לשלווה הנכספת. לא כזו שמושגת ע"י התנתקות מלאכותית ורגעית מהעולם שבחוץ,  אלא כזו שהיא אינטימית ומחברת בצורה האופטימלית ביותר בין מנוחת הגוף לשלוות הנפש.

 

כלב לא נותן ברירה:

 

בימים ההם:

 

חלומות לפעמים מתגשמים:

---

 

TYCHO - EPOCH

(GHOSTLY INTERNATIONAL)

CD

אלבום חדש ואחרון בטרילוגיה השובה של הרכב ה-Chillwave מקליפורניה, ואם חשבתם שהם לא יצליחו להתעלות על עצמם אחרי גלי היצירתיות הגואים שהתנפצו לכל עבר ב-"Dive"  (2011) או "Awake"(2014) חישבו שוב.

Epoch אסתטי, סוחף ונמצא בתנועה מתמדת של חיפושים קסומים אחרי הביט האנרגטי המושלם והטקסטורות התלת-מימדיות הנחוצות כדי למקסם את הצליל וההפקה העשירה של ההרכב. וכרגיל, תפקידי הגיטרות החזיוניים והנבונים של הגיטריסט זאק בראון מעצימים אפילו יותר את הצליל הנשגב של Tycho וממחישים באופן הגורף והנהיר ביותר מהו ההבדל בין שמיים לארץ. במובן הזה, Epoch הוא יותר מ-40 דקות של ריחוף עילאי שמסמן סופו של עידן מבחינת Tychoשבו הם מזמינים אותנו להצטרף אליהם רגע לפני שהם שוב ממציאים את עצמם מחדש.

 

כל היופי הזה בבת אחת:

---

 

IRON & WINE - BEAST EPIC

 

לא כל סינגר-סונגרייטר וותיק יכול להצהיר שהאלבום החדש שלו הוא גם האישי ביותר שלו, אבל סאם בים, המכנה את עצמו Iron&Wine מאז תחילת העשור הקודם, יכול גם יכול.

אם נדרוש הוכחות קונקרטיות להצהרה הזו, ממוזיקאי שנגע באופן הישיר ביותר בכ"כ הרבה אנשים באלבומיו הקודמים, ובמיוחד בראשונים מביניהם, הוא פשוט ישלח אותנו להתנתק למעט יותר מ-35 דקות מהצרות הקיומיות שלנו ולהתרכז קצת בצרות שלו. או יותר נכון, באופן שבו הוא מתמודד עם מה שהוא מכנה כ-Epic Beast– המפלצת הפנימית האדירה ששוכנת אצלו, כמו אצל כל אחד ואחד מאתנו. Iron &Wine יודע שהוא צריך להילחם בה, אך הוא לא שש אלי קרב ולכן הוא "חמוש" רק בגיטרה אקוסטית ומלווה בחבורת צנועה של נגנים שמפרקת את המפלצת האפית בהדרגה עם "כוח רך" של אחד-עשר שירים אקוסטיים וחרישיים, מלנכוליים אך אופטימיים ובעיקר כאלה שמחלצים ממנו כמה מתפקידי השירה המרגשים ביותר שלו מאז ומעולם. לא רק שעברו שנים רבות מאז ששמענו אלבום כזה מ-Iron&Wine, אלא שהשיבה הביתה לסאב פופ, הלייבל שגילה אותו לשאר העולם לפני 15 שנה, מביאה אותו לשחרר את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו. כזה שבלי להסתער עם סכין בין השיניים וללא כל צורך בהצהרות לוחמניות קורא תיגר על The Creek Drank The Cradle  -  ואפילו על המאסטרפיס Our Endless Numbered Days-  הודות ליכולתו לבטא התבוננות פנימית שלו בעצמו באופן הכנה, הרהוט והפשוט ביותר.

 

לחלום:

 

אמת מרה:

 

דרוש מה שמגיע לך:

 

החוק הוא קשה אבל זהו החוק:

---

 

MICHAEL CHAPMAN - 50

(PARADISE OF BACHELORS)

CD

אחרי כמעט 50 שנה שבמהלכם הקליט מספר לא הגיוני של אלבומים מעולים שלוו בסיבובי הופעות אינסופיים (שכללו גם ביקורים תכופים בארץ הקודש כדי לבקר את החבר אהוד בנאי), מייקל צ'פמן סוף סוף הקליט את מה שהוא מכנה "האלבום האמריקאי".

כשלצידו נגנים כמו סטיב גאן (שגם הפיק את האלבום), נתן באולס (מ-Pelt וה-Black Twig Pickers שהוציא אלבום מצוין שסקרנו פה לפני חודשיים) וזמרת הפולק  Bridget St John(בחלק מהשירים), צ'פמן מציע יותר מ-50 דקות שהן זרם תודעה קולח של פורטרט עצמי וחוויות סוריאליסטיות שצ'פמן אסף ב-76 שנותיו על כדור הארץ (ביניהן גם לפחות חוויה אחת בראש פינה), ומנווטות ממוחו הקודח אל נחלת הכלל דרך פסיכדליה פולקית עם גוון אמריקנה מובהק שהצלילים המהדהדים שהיא שולחת תדיר מלטפים, דוקרים, מחממים, גואלים וממריצים בו-זמנית. צ'פמן מוכיח שוב שהוא תופעה ייחודית, עוף החול שחוזר לנערותו, זקן השבט עתיר הניסיון וחוכמת חיים שב-"50" שופך מאורו ומרחיב יותר מתמיד את גבולות התודעה ומותיר את האלבום הזה למאזין לו כחומר מעורר ביד היוצר.

צ'פמן יכול לכנותו כאלבום האמריקאי שלו כאוות נפשו, אולי משום שהוא נשמע בו  לפרקים כמו לי הייזלווד, ג'וני קאש ולאונרד כהן (שהוא בכלל קנדי, אתם לא צריכים להזכיר לנו) באיש אחד, אבל אנחנו בקמע כבר מכנים אותו בשם "יצירת המופת הקאנונית החדשה של מייקל צ'פמן".

 

ממפיס בחורף:

 

הלילה הזה:

 

סע לאט:

---

 

 HISS GOLDEN MESSENGER - HALLELUJAH ANYHOW

 (MERGE)

 

הרוב השקט והשפוי בקרב החיות המכונות "בני האדם" רואה עננים שחורים מתפלץ וחוטף דיכאון אפוקליפטי. אם.סי טיילור, מוזיקאי בשר ודם, המכנה עצמו Hiss Golden Messenger, לעומת זאת, מקבל השראה, כותב שירים ומקליט אלבום חדש ונותן לו שם מבריק – הללויה בכל אֹפֶן – כאילו גמע בשקיקה את מילות השיר הזוכה באירויזיון 1979 של חלב ודבש. אך לא כך הדבר, Hiss Golden Messenger נולד לראות את אותם עננים שמקדירים את השמיים ולשאוג "אל תירא ישראל אל תירא כי גור אריה הרי אתה", רק בלי השאגה, ישראל או גור האריות העשוי ללא חת, אלא דרך עשרה שירי קאנטרי- רוק ואינדי-פולק מעודנים, חכמים, אוהבים ורגישים מאין כמוהם שנותנים תקווה תמידית ופותחים את הלב ברגעים קשים. התמסרו להם וגם אתם תמצאו את האור באפלה של ההוויה האנושית ועל הדרך תזכו להכיר מוזיקאי מצוין שמצליח להזכיר בהתנסחות המוזיקלית שלו משוררי רוק צנועים - מבוב דילן, ואן מוריסון וניל יאנג ועד קווין מורבי, ראיין אדמס וג'ף טווידי מ-Wilco. היתכן ומדובר בהללויה בכל אֹפֶן אך לא כזו שמתרחשת תדיר? לא נכחיש זאת!

 

כשיגמרו השיפוצים:

 

תן לזמן ללכת:

 

גשם חזק:

---

 

THE MOUNTAIN GOATS - GOTHS

(MERGE)

 

לא כ"כ ברור מה ל-Mountain Goats ול"גותים", אבל בהתחשב בשלל ההישגים המוזיקליים של ההרכב, שכבר מנגן 26 שנים, מי אנחנו שנפקפק? ואם ה-Mountain Goats רוצים להקדיש שיר  שמתאר את חזרתו ללידס של אנדרו אלדריץ' (האיש והאגדה מאחורי Sisters of Mercy) אז מי אנחנו שנלין על כך? בכלל, נדמה שלחברי ה- Mountain Goatsיש הומור שמובן בעיקר להם ומאפשר להם לגעת בנושאים כמו זה שנבחר לאלבום החדש בגישה יחודית. אותה גישה הביאה את חברי ההרכב גם להחלטה מעניינת מבחינתם להקליט לראשונה אלבום ללא גיטרות חשמליות בכלל ולהתבסס בעיקר על הפנדר רודס של הסולן ג'ון דניאל (ובשיר הפותח את האלבום על הגיבוי הווקאלי של שישה-עשר חברי ה-Nashville Symphony Chorus שהבריזו מחזרה על מאהלר כדי להשתתף בו). אבל מי צריך בכלל גיטרות כשיכולות הכתיבה נושקות לגבוהים שבגבהים? Goths הוא נדבך שנון בדיסקוגרפיה הענפה של הלהקה שממשיכה להתל במעריציה ע"י התמקדות בנושא אזוטרי שמקבל משמעויות חדשות דרך הטיפול הלירי והמוזיקלי של ה-Mountain Goats. כצפוי מהלהקה המיוחדת הזו, גם הפעם, צפו ללא צפוי.

 

גותים בגשם:

 

השיבה הביתה:

---

 

ANGEL OLSEN - PHASES

(JAGJAGUWAR)

CD

אנג'ל אולסן הספיקה להוציא עד היום רק שלושה אלבומי סולו, אבל מאז שהפציעה לראשונה בחיינו עת רכשנו במחתרת בשנת 2010 את הקלטת הלוהטת Strange Cacti היא נוכחת בהם כמעט כל יום ואנחנו מרגישים שאנחנו מלווים את הקריירה המתפתחת שלה כאילו היא נולדה בצלמנו.

בנוסף, My Woman,  האלבום האחרון והמצוין שלה, הוכיח סופית שהיא יכולה להשתכלל כאוות נפשה ולהתנחל בלבבות חדשים דרך ז'אנרים אחרים שהם לא בהכרח הפולק המפוזר והמלנכולי שאפיין אותה בתחילת דרכה מסיינט לואיס לחזית האינדי-פופ האמריקאי. ומכיוון שאנחנו לא בדעת מיעוט, גם אם יש עדיין יותר מידי אנשים שעפים על קורטני ברנט בגלל שהם עדיין לא מכירים את אנג'ל אולסן, זה רק מתבקש שכבר בשלב זה בקריירה שלה חברת התקליטים שלה תזכה אותה באוסף ראוי לכל הדעות. לא מדובר באיזה Best Of שלא יחדש לכם כלום, אלא כזה שמאגד שתים-עשרה שירים שלא יצאו באלבומים, זכו להיות נגישים רק בפורמט דיגיטלי או וינילי במובן הסינגלי/סבן אינצ'י של המילה או כלל לא יצאו מעולם. רובם המכריע מהורהרים וקרובים לאינדי-רוק הפולקי של תחילת הדרךכך שאם טחנתם עד דק את השירים ב-Half Way Home וב-Burn Your Fire For No Witness זכיתם באלבום מרענן של שירים באותה הרוח שמתברג בטבעיות בין שניהם ובד בבד מזכיר את השפעותיה הישירות של אולסן – מג'וני מיטשל ועד קאט פאוור כמו גם את העובדה שלא בכדי היא בחזית האינדי הנשי העכשווי במובן הרוחבי לצד שרון ואן אטן, Weyes Blood, Waxahatchee, קורטני ברנט שכבר הזכרנו, מריסה נדלר ו-Feist.

 

כמו זבוב על הקיר:

 

שיר מיוחד:

---

 

SLEEP PARTY PEOPLE - LINGERING

(JOYFUL NOISE)

אם לעתים קרובות אתם מבלים בניסיונות חסרי תכלית למנות על כף יד אחת את מספר הלהקות/אמנים אלטרנטיביים תוצרת דנמרק שאתם אוהבים - ואיכשהו הזיכרון הפסיק לשתף פעולה אחרי Mew, Iceage, Dinner,  Efterklang ו-Choir of Young Believers- אז תוסיפו בבקשה את סליפ פארטי פיפל.

למען האמת, הם כלל לא אלמוניים, ואפילו הופיעו בישראל, אבל Lingering הוא האלבום הראשון שלהם (והרביעי בסה"כ) שיוצא לראשונה גם בארה"ב כך שאנחנו צופים גדולות ונצורות לסוד הכמוס של הממלכה דנית. לא בגלל שהם דנים, אלא משום שמדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו השנה הודות לשילוב פנומנלי בין פוסט-רוק שוגייזי, אינדי-פופ, טריפ-הופ ואלקטרוניקה. מאחורי ההרכב  עומד למעשה מולטי-אינסטרומנטליסט  בשם בריאן בץ' שמתרגם חזון מוזיקלי אגדתי ונדיר לשלל חזיונות חולמניים שהופכים לממשיים. לשם כך הוא מציב ברוב השירים מקהלה שתייצר קיר של הרמוניות שנותנת קונטרה למפלי הגיטרות, העדינים ולצלילים האלקטרוניים העתידניים שמתנפצים עליו בערגה, ויחד יוצרים אלבום אוטופי וצלול שמתרחק מהמציאות אל עבר גלקסיות מדומיינות. וכשבת' הירש, זמרת מעט נשכחת אך כזו שקולה נחקק לעד כשביצעה ב-Moon Safari של Air  את  You Make it Easy ו-All I need, מפציעה לקראת סוף האלבום מתברר שמדובר בבשורה מוזיקלית חדשה שנשענת על יסודות מוזיקליים מהימניים כמו המיטב של סיגור רוס, Air, מוגוואי, Cigarettes After Sex, múm , DIIV ו-Beach House ולזקק מכל השמות צליל נשגב מזן אחר.

 

צעדים משונים:

 

כישוף סקנדינבי:

 

אוטופיה:

---

 

WOODS - LOVE IS LOVE

(WOODSIST)

 

מסתמן שמה שהתרחש באלבום של Woods משנה שעברה לא רק שלא היה גחמה חד פעמית, אלא שהלהקה שכ"כ מזוהה עם התחייה של האינדי-פולק בעשור האחרון משלימה באלבומה החדשה את הטרנספורמציה ומשילה את עורה באופן כמעט מוחלט.

זה לא שאין פולק, אבל הגיטרות שהיו בחזית נטמעות בכלי נשיפה ונדרשות להגיב בהתאם להשפעות חזקות של מוזיקת נשמה, פסיכדליה קלה כחמורה וחצוצרות שנושאות בשורה ישנה-חדשה – אהבה היא אהבה. על רקע מה שמתרחש ברחבי העולם, ובארה"ב במיוחד, ל-Woods חשוב לחדד את המסר ולכל הפחות לנסות ולהשיב את הרוח האנושית חזרה למסלול המוסרי שממנו סטתה בגסות. זו משימה לא קלה, Woods יודעים את זה, ולכן האלבום החדש מאיר עיניים ואפל במידה שווה, ומייצר דימויים מוזיקליים עוצמתיים שמגיעים לשיאם דווקא ב-Spring is in the air, קטע אינסטרומנטלי מדהים בן עשר דקות מתוקף היותו מלאכת מחשבת של צלילה משותפת בין רוק פסיכדלי לקראוטי שיורד לקרקעית בליווי חצוצרות דאביות וחליל שנושפים שיכרון מעמקים והופכים את הקטע הזה לרקוויאם לאנושות ממעמקי המצולות, אך גם שיחת השכמה, איפוס, הכרה במציאות והוכחה שגם מתוך ייאוש מוחלט צומחת תקווה. ואין כמו האלבום הזה, על ששת הקטעים בו שנמתחים על-גבי קצת יותר מחצי-שעה, כדי להזכיר לנו שהתקווה הזו קיימת.

 

המדיום הוא המסר:

 

הך בתוף:

 

פולחן האביב:

---

 

JACK COOPER - SANDGROWN

(TROUBLE IN MIND)

CD

עוד לא חלפו המוזות שהנעימו את זמננו סביב Dusk, האלבום האחרון של Ultimate Painting, והנה ג'ק קופר, חצי הצמד, משחרר אלבום סולו ראשון שמתמקד בחיים בבלקפול - העיר בה גדל ויעד תיירותי שהפך למבוקש יותר ויותר עם השנים בצפון-מערב אנגליה - ולמעשה ממשיך את האווירה המיוחדת שהלהקה הזו משרה, הפעם בזכות עצמו.

בלקפול, שזכתה בתואר המפוקפק ה"לאס וגאס של  צפון אנגליה", מחלצת מקופר תשע בלדות מלנכוליות על האנשים שמעניקים לעיר את הצביון שמאפיין אותה מאז שהוא זוכר אותה כילד: מהמציל על חוף הים דרך האנשים שנולדו ושורצים בקרבתו, עובדים שקופים בקרנבלים שמפוזרים ברחבי העיר ועד כאלה שמסתובבים עם חמור לצידם, היפים מקומיים ואורחים ביזאריים שהולכים לאיבוד ומטילים את מימיהם ברחובותיה. את הזיכרונות הנוסטלגיים הוא מצייר דרך רוק גיטרות מעודן, שיש בו מעין אנחת רווחה מלאה בהרהורים וכיסופים נמתחים שנשמעים כמו משהו בין האלבומים המוקדמים של Bill Fay לאלבומי הסולו של סטיבן מלקמוס מפייבמנט או גרסה יותר מכונסת בעצמה (ורוויה ביותר פסיכדליה) של קווין מורבי. קופר הוא גם גיטריסט מצוין, וירטואוז מינימליסטי, ואם לא היה כזה אולי האלבום הזה היה מתמסמס מעט. לא רק שזה לא קורה, אלא שהרצון לנבור ב-Sandgrown, גדל משמיעה לשמיעה, כמו גם הרצון להיות בעל יכולת בהייה והתבוננות  כמו שיש לו להציע באלבום היפהפה הזה.

 

כיכר החלומות:

איבדו את הצפון:

 

רשת דייגים:

---

 

GREG ASHLEY - PICTURES OF SAINT PAUL STREET

(TROUBLE IN MIND)

 

אלבום חדש של גרג אשלי הוא אירוע מכונן כמו נאום לאומה של נשיא אמריקאי מינוס הפאתוס והשטיקים הרטוריים שנועדו לסחוף המונים.

אשלי הוא לא כזה ומעולם לא היה או יהיה כזה. הוא איש צנוע של מילים כנות שאומר דברים נוקבים, הומניסט גם כשהוא מגדף ובעל מודעות וביקורת עצמית שהופכת אותו לאויב הגדול ביותר של עצמו. אך יותר מכל הוא אמן נדיר שהחיבור האסתטי בין המילים למוזיקה שמלווה אותן – בין אם מדובר בפולק מעונה, קאנטרי-רוק פזיז או פסיכדליה בלוזית שתויה –  הוא כזה שהמילה "פואטיקה" קטנה עליו גם כשהוא מבכה מבלי להתבכיין, במילים הפשוטות ביותר, על העידן הדקדנטי שאנחנו חיים בו בשיר כמו Bullshit Society. לא בכדי תוך כדי האזנה לאלבום תחושו ברוח השכינה של כמה הפואטיקנים הבולטים והבוטים ביותר של הרוק, הקאנטרי והפולק: מלאונרד כהן (שאשלי הוא ממעריציו הגדולים והקליט בעבר גרסא משלו ל-Death Of A Ladies' Man)  ועד לו ריד והאנק וויליאמס, ולפרקים גם בהשפעות של כותב שירים יחיד בדורו שעוד חי בקרבנו, מקליט מידי פעם אלבומים מופלאים וזכה לאחרונה בפרס נובל. אתם לא צריכים שנגלה לכם במי מדובר, אבל אם עוד לא עשיתם את זה אז הגיע הזמן שתגלו את גרג אשלי. ויפה נאום לאומה שעה אחת קודם.

 

שילך לתרופות:

 

מסמך נוקב: